שמי ליאת הלפרין, רכזת שטח ב"תנועה ישראלית", מארגוני הסיוע האזרחיים, שפועלים בימים אלה במלונות בים המלח למען תושבים שפונו מבתיהם באשקלון וביישובי עוטף עזה.
בימי שגרה, התנועה פועלת ב-19 ערים ברחבי הארץ, במטרה לחזק את השפעת האזרחים על המערכות הפוליטיות. אנו עושים זאת באמצעות הקמה וליווי של התארגנויות תושבים, הכשרה של פעילים ונציגי ציבור, וקידום מדיניות מול הרשויות והממשל. התנועה שואפת לשלב בעמדות השפעה מנהיגות מקומית, שתהיה מחויבת לייצג נאמנה את התושבים.
בזכות הרקע והניסיון שלנו ביצירת קהילות והתארגנויות של תושבים נקראנו בידי משרד הרווחה להגיע אל המלונות בים המלח וליצור קהילות ומנהיגות אזרחית בכל מלון. ההערכה היא שכיום נמצאים כ-10,000 מפונים ב-16 בתי מלון, וסביבם פועלים מאות מתנדבים, בעלי מומחיות מגוונת, מארגונים אזרחיים רבים.
בחלל גדול באחד המלונות, למשל, נפתח בית ספר מאולתר, ושאטלים מיוחדים אוספים את הילדים מכל המלונות מדי בוקר, ומביאים אותם לכמה שעות בבית הספר
בימים הראשונים פגשנו תושבים כואבים, חסרי ודאות ומבולבלים, ילדים מפוחדים וחסרי מעש, ומשבר האמון שלהם מול המדינה ניכר היטב. התחושה שיקפה כאוס. ייאמר לזכותם של נציגי משרדי הממשלה, שנכחו במקום מייד עם הגעתם של המפונים למלונות, שהייתה להם נכונות והם היו כמהים להתחיל לפעול לטובת המפונים - אך הם התקשו ליצור איתם קשר. כל משפחה הסתגרה בתוך עצמה, לא הייתה יד מכוונת, לא היה מנגנון שיתכלל את כל השירותים ולא היה מי שינווט את כל היוזמות האזרחיות בהתאם לצרכים של התושבים, שמפוזרים בכמה בתי מלון.
לתוך הוואקום הזה נכנסנו. נפגשנו עם נציגי משרד הרווחה, אנשי מקצוע מן הרשויות, אנשי פיקוד העורף ועוד. מיפינו את תשתית השירותים שכבר קיימת במלונות. פגשנו בתושבים ומינינו ראשי קהילות, שתפקידם לעבוד בשוטף מול גורמי המדינה ונציגי הארגונים האזרחיים, ולבטא את צרכי הקהילה: למה זקוקות המשפחות, מה הקשיים שלהן ואילו שירותים חסרים להן.
מתחילים לחזל"ש
התושבים, שנעקרו מביתם, חיפשו שגרה. סדר יום "נורמלי", שכולל סידור לילדים, חזרה מסוימת לעבודה, פעילויות פנאי לנוער ולילדים, לייצר תחושת בית מחוץ לבית. נדרשנו לסוגיות ברוח הזו: כיצד צורכים שירותי רפואה במשפחות שבהן אחד הילדים חלה? כיצד מכבסים בגדים? איך אפשר לחזור לעבודה מרחוק בלי תשתית אינטרנט חזקה מספיק לצרכים של כל האורחים במקום? מי מסייע לילדים בחרדה? בבת אחת הם נדרשים לבנות את חייהם מאפס, בתוך בתי מלון מרוחקים מהבית.
כיום, כשבועיים לאחר שהגענו לכאן, אנחנו מרגישים שהמערכת מתחילה לתפקד. ביחד עם הארגונים האחרים אנחנו מצליחים להתוות שגרה מסוימת למען אוכלוסיית המפונים. הנציגים של משרדי הממשלה והרשויות יוצאים מגדרם כדי להרחיב את מתן השירותים בכל יום ובכל שעה. בחלל גדול באחד המלונות, למשל, נפתח בית ספר מאולתר, ושאטלים מיוחדים אוספים את הילדים מכל המלונות מדי בוקר, ומביאים אותם לכמה שעות בבית הספר. כל היוזמות האזרחיות המוצעות לאוכלוסיית המפונים רוכזו ומנוהלים כעת באפליקציה, שמאפשרת להם לבחור את המיזמים והפעילויות שהם רוצים במלון שלהם. אנחנו מקימים רשת בייביסיטרים לפעוטות וילדים, שתאפשר להורים לעבוד וגם להתאוורר מעט. למען הבוגרים הצעירים, בני 18-35, אנחנו מנסים להקים מרכז צעירים, שיספק פעילויות תואמות לגיל ומרחב למידה ועבודה. את המהלך הזה אנו עושים בשיתוף פעולה עם הרשות לצעירים של משרד הנגב והגליל וקרן רש"י.
לפחות שנה במלון
לאחרונה שמענו מפיו של השר בני גנץ שהמפונים מיישובי העוטף לא יוכלו לחזור לביתם לפחות שנה. כלומר, בית המלון יהפוך לדיור קבע בעבורם בחודשים הקרובים. הדבר שיכול לחזק מאוד את החוסן שלהם בתקופה זו הוא בראש ובראשונה הקהילה שמתחילה להתגבש עכשיו. במקביל, חלה על המדינה החובה לעבוד קשה מאוד על מנת להחזיר את אמון התושבים האלה בה, והמערכת הציבורית נדרשת לתפקד בצורה מושלמת ומסונכרנת כדי שהתושבים יסכימו לשתף איתה פעולה.
6 צפייה בגלריה
המתנדבים של תנועה ישראלית בלובי המלון בים המלח. משמאל, כותבת טור זה, ליאת הלפרין
(פרטי)
יש עוד עבודה רבה לכל משרדי הממשלה, הרשויות והארגונים האזרחיים: נדרשים מבנים יבילים בהקדם, לטובת הפעלת עוד בתי ספר וגנים. יש לפתוח סופרמרקטים לאספקת מזון ופריטים בסיסיים. יש לדאוג לפעילות לילדים ולהרבה תמיכה נפשית. צריך לרכך ולהקל על עצם העובדה שנעקרו מביתם
הם מתקשים להתמודד עם המחשבה שהם יצטרכו לשהות עוד חודשים ארוכים במלונות. חלקם מספרים שהם מרגישים פליטים בתוך מדינתם. יש תושבים שמוכנים לספוג את השהייה הארוכה, אבל רוצים התחייבות ששגרת טילים של 20 שנה תיפסק ויתחיל עידן חדש. מעבר לזה, יש עוד עבודה רבה לכל משרדי הממשלה, הרשויות והארגונים האזרחיים: נדרשים מבנים יבילים בהקדם, לטובת הפעלת עוד בתי ספר וגנים. יש לפתוח סופרמרקטים לאספקת מזון ופריטים בסיסיים. יש לדאוג לפעילות לילדים ולהרבה תמיכה נפשית. צריך לרכך ולהקל על עצם העובדה שנעקרו מביתם.
תושבי העוטף, שקיבלו על כורחם את הכינוי "מפונים" הם גיבורים. הם עברו תופת, וכעת הם נדרשים להתרגל לחיים חדשים. חובתנו, כחברה אזרחית וכמדינה, להיות שם בשבילם ולא לדאוג רק לצרכיהם הפיזיים, אלא גם לנפש הפצועה והמדממת שלהם.
בכל בוקר אני מתרגשת מחדש לחוות את רוח ההתנדבות של כל הארגונים האזרחיים שהתגייסו ונרתמו למען תושבי הדרום. כאשת שטח ותיקה בתנועה ישראלית אני מרגישה - בלי מליצה - שנפלה בחלקי זכות להיות שם בשבילם.
